<h1>ספר ערוגת הבושם לרבינו אברהם ב"ר עזריאל רבו של האו"ז — חלק שני סימן ל"ב</h1>
<h2>דף כז.</h2>
ותופשיהם אסורים הם, [לשון הפייט]. פי' תופשיהם ביד אסורין לישן שינת קבע ומותרין שינת עראי, ואי מחית להו ברישא אפי' שינת עראי אסור דילמא נפלי ואי כריכי בסודרא אפי' קבע מותר, אך רש"י לא פי' כן וזה לשונו [סוכה כ"ו ע"א] נקיט להו בידיה לא קבע ולא עראי שמא יפלו, דמנחי ברישייהו עראי מותר וקבע אסור שמא יפיח בהן, דפריס סודרא עליייהו מניחם אצל מראשותיו בין קבע בין עראי דלא ניתנה תורה למלאכי השרת. ולפי זה אין לומ' בפיוט ותופשיהם, כי תופשים ביד משמ' וביד אפילו עראי אסור ונכון לומ' בפיוט בראשיהם אסורים הם. והת' מפ' דשינת עראי כדי להלך ק' אמה, ומדלא פליג בין ישן יושב ובין ישן שוכב שמעינ' דיותר מק' אמה אפי' יושב אסור וק' אמה אפי' שוכב מותר, הא דפר"ש דלא ניתנה תורה למלאכי השרת, א"י מה היה צריך לזה הטעם הא אמרינ' (בשבת) [ביומא (ס"ט ע"א)] ובתמי' [כ"ז ע"א], אמ' רב משרשי' ש"מ תפילין שפיר דמי ולא גזרינן דילמ' מיגנדר ונפיל עלייהו. אבל [לא] ניתנה למלאכי השרת אמרינ' בפ' ולד חטאת [מעילה י"ד ע"א] אהא דאמ' שמואל בונין בחול ואחר כך מקדישין שאם היו מקדישין תחילה היו מועלים דלא ניתנה תורה למלאכי השרת. וצ"ע בפ' מי שמתו [ברכות כ"ה ע"ב], ואם ישן בהן קבע כשיעור משנתו ממשמש בהן ומברך, דהכי אית' בפ"ב דברכות ירושלמי [ה"ג], ר' זעיר' בשם ר' אבא בר' ירמיה אוכל בהן אכילת עראי ואין אוכל בהן אכילת קבע, ישן בהם שינת עראי ואין יש' בהן שינת קבע אי' תנאי תנו מברך פעם אחת ואי' תנאי תנו מברך שתי פעמים. הא אכיל ואינון עלוויי אתמהא אמ' ר' זירא קומי ר' אבא בר' ירמי' באוכל בהן אכילת קבע. א"כ ה"נ דשינ' קבע הוי היסח הדעת וצריך לחזור ולברך. וראיתי בירושלמי אחד באוכל בהן אכילת עראי ולא נהירא ונר' שהוא טעות סופר. ולפי האמת דשינת עראי כאכילת קבע ולא כאכילת עראי, דאכילת עראי איפש' בלא היסח הדעת אבל בשינת עראי אי אפשר בלא היסח הדעת. ועוד אי באוכל אכילת עראי חוזר ומברך אמאי אוכל בהן אכילת עראי הלא גורם לברכה שאינה צריכה, כמו שח בין תפילה לתפילה דעבירה היא בידו [מנחות ל"ו ע"א]. ולאו פירכא היא דהת' איפשר שלא ישיח עד שיניח והכא אי אפשר שלא יאכל הרי בין כך ובין כך אי אפשר בלא ברכה. כתבתי דאכילת קבע ושינת קבע הוי היסח הדעת וממשמש בהן ומברך דמישמוש כהינוח לשם מצוה, דתני' [שם] היה משכים לצאת לדרך ומתיירא שמא יאבדו מניחן וכשמגיע זמנו ממשמש בהן ומברך, אלמ' דאינ' מברך בלא מישמוש.
<h2>דף לג:</h2>
תנה דעתך ומחשבתך שים בם שעשועיך, [לשון הפייט]. כמ' [עובדיה א'] אם בין כוכבים שים קינך, שפי' תשים, והאומ' ושים בו"ו טועה הוא והמבין יבין כי הכל דבר אחד הוא. ע"א שום בם, כמו לשום בם שעשועיך שלא תסיח דעתך מהם. דאמ' בפ"ק דשבת [י"ב ע"א] דחייב אדם למשמש בתפילין כל שעה קל וחומ' מציץ מה ציץ שאין בו אלא הזכרה אחת אמר' תורה והי' על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו מהם, תפילין שיש בו הזכרות הרבה על אחת כמה וכמה. ויש מקשים, דתנ' במשנת אילו נאמרין [סוטה ל"ח ע"א] כשמברכין הכהנים את העם במדינה נושאים ידיהם כנגד כתפיהם ובמקדש נושאים כפיהם למעלה מראשיהן חוץ מכהן גדול מפני הציץ, האיך נושאין למעלה מראשיהן הלא תפילין חמורין מציץ. וכן הקש' בספר יריאים. ובהילכו' תפילין הקש' בע"א וזה לשונו, אמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ק"ו מציץ מה ציץ שאין בו אלא הזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד תפילין שיש בהן הזכרות הרבה וכו'. אע"ג דאמ' בפ' במה אשה יוצאה [שבת ס"ב ע"א] שקמיעין כיון שמחופין בעור מותר להכניסן לבית הכסא, תפילין היינו טעמ' דאסירי משום ש'ד'י' שי"ן דל"ת יו"ד, אלמ' הזכרות שבפנים מהני להו חיפוי עור, א"כ ליכ' ק"ו דהא בתפילין נמי חדא הזכרה היא, הא לא קשי' דלעיניין הכנסת בית הכסא הוא דמהני חיפוי עור, אבל לעיניין דריסת רגלים דאתי' על ידי היסח הדעת לא מהני חיפוי עור הילכך אית' לק"ו. תדע דציץ חמור מתפילין לעיניין דלא דמי לדריס' רגלים דתנן במסכ' תמיד [פ"ז מ"ב] ובאילו נאמרין [סוטה שם] במדינה נושאין כהנים ידיהם כנגד כתפיהם ובמקדש למעלה מראשיהם חוץ מכהן גדול שאין מגביה ידיו למעלה מן הציץ אבל משום תפילין שבראש שאר כהנים לא חיישי', וטעמ' דבמקדש למעלה מראשיהן ובמדינה כנגד כתפיהן לפי שבמקדש השכינה שורה על ידיהן ונאה הדבר שהא שריית השכינה למעלה מן הראש, אבל במדינה דליכ' שכינה שורה אין צריך למעלה מן הראש, ספר יריאים. שים בם שעשועיך, שחייב אדם למשמש בתפילין כל שעה שלא יסיח דעתו מהן. אמרינן בפ' לולב וערבה [סוכה מ"ו ע"א] רבנ' דבי רב אשי כל אימת דמשמשי בהו מברכי, פי' ריב"א מברכין לשמור חוקיו וטעמ' דמילת' לפי שחייב אדם למשמש בתפילין ועדיפ' הך מצוה מסילוק תפילין. ולשון כל אימת דמשמשי בהן מוכיח שאין פירושן כשהיו מניחן קודם זמנו היום ולכשהיה מגיע זמנו היו ממשמשין ומברכין להניח תפילין, כדתני' בהקומץ רבה [מנחות ל"ו ע"א] היה משכים לצאת לדרך ומתיירא שמא יאבדן מניחן, ולכשיגיע זמנו ממשמש בהן ומברך, ובספר יריאים, כל אימת דמשמשי בהן כשנסתלקו תפילין של ראש ממקום שמוח של תינוק רופס והן מחזירין אותן למקומן, והוא פי' אימתי, דהא מייתי' לה אפלוגת' דר' מאיר ורבנ' דפליגי בתפילין דא"ר מאיר כל אימת דמנח להו מברך עלייהו ומיית' לה דרבנ' דבי רב אשי סברי כר' מאיר, והכי הילכת'. והתום והיושר כי לשון כל אימת דמשמשי בהן אינו משמע שהיו מחזירין אותו למקומן אלא משמ' שבמקומן היו ממשמשין בהן. ולי נר' כל אימת דמשמשי בהן, אפי' לא נסתלקו ממקומן אלא שהסיחו דעתן מהן שצריך לחזור ולברך. ורבנ' דבי רב אשי כל אימת דמסחי דעתייהו היו משמשי בהן ומברכי. כי המישמוש כאילו מניח. וכבר כתבתי אצל ותופשיהם אסורים הם כי בהיסח הדעת צריך לחזור ולברך.
